התעלמות החלוקה הנוכרית מהפרשיות הפתוחות והסתומות.
הפסוק "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם." [בראשית סדר ד,לג] נקבע בחלוקה הנוכרית כראש פרק ו. אלא שהפרשה [הסתומה] מתחילה בפסוק שלפניו: "וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת".
מטרת התורה היא להקדים את הטוב, את התיקון, את מי שדרכם העולם יתחדש לטובה לפני שהיא מתחילה לתאר את המצב הקשה ששרר בעולם שהוביל להחלטה להביא את המבול.
החלוקה לפרקים החמיצה מסר יסודי זה. אולי גם בגלל שיטתה להדגיש את הרוע שבאנושות [ובעם ישראל] במאות ראשי פרקים בתנ"ך כולו.
כאן המקום להדגיש שהחלוקה לפרקים מתעלמת לחלוטין מהחלוקה לפרשיות פתוחות או סתומות.
הדוגמות הבולטות ביותר הן: בראשית ראשי פרקים ו, לב. שמות ראשי פרקים ו, טז, לב, לט. ויקרא ראש פרק כו, במדבר ראשי פרקים כב, כו, ל. דברים ראשי פרקים ב, ו, יב, יג.
בין אם התעלמות זו במזיד היא, ובין אם מחוסר ידיעה התוצאה היא שיבוש חמור.
פרשיות אלו הן חלק מהותי מכתיבת התורה. ההלכה היא שטעות בסימון הפרשיות פוסלת את הספר. עד שאם נמצא ספר שבו יש פרשה במקום שלא צריכה להיות, או שאין פרשה במקום שצריכה להיות, ואפילו אם יש פרשה פתוחה במקום סתומה, וכן להיפך, הרי הספר פסול
בעקבות המדרש מסביר רש"י בתחילת חומש ויקרא שההפסקות בין הפרשיות נועדו לתת למשה רבינו (ואף לנו, מקל וחומר) שהות לעיין בנושא הנלמד: וּמֶה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשוֹת.? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן, קַל וָחֹמֶר לְהֶדְיוֹט הַלָּמֵד מִן הַהֶדְיוֹט. כך שכל פרשיה היא עניין אחד, שכל פסוקי הפרשיה קשורים זה לזה ואין להפריד ביניהם.
אם כן, הקשר הפנימי בין הפסוקים המרכיבים את הפרשה הוא מהותי. הפרדה בין פסוקים בתוך אותה פרשה או צירוף של פסוק מפרשה אחת לפרשה הסמוכה לה, מעקרת ומשבשת את המסר הערכי שלה. השיבוש החמור ביותר מבחינת השפעתו על הלמידה שלנו נמצא בחטא העגל. עיין שם.